משבר הקורונה, שהחל כמשבר בריאותי, חשף את חולשותיהן של המערכות הקיימות – החברתית, הכלכלית והפוליטית. המגפה פגשה במערכת פוליטית אשר נקודת המבט המגדרית נעדרת ממנה לחלוטין, כך שההחלטות שמתקבלות בה, בעיקר על ידי גברים, אינן משקפות או נותנות מענה לצרכים ייחודיים של נשים. בנוסף, המערכות הציבוריות החיוניות להתמודדות עם המגפה סובלות מתת תקצוב ומעומס ניכר על העובדות והעובדים.
המגפה חידדה והבליטה את התפקיד המרכזי שיש לעבודות הטיפול – בשכר ולא בשכר ואת חיוניותן של נשים לכלכלה: גלגלי המשק לא יכולים לנוע מחדש ללא העבודה שנשים עושות במשך שנים, ללא הכרה, ללא תמורה כספית או בתגמול נמוך.
מצד אחד, מערכת האילוצים דוחקת יותר נשים אל מחוץ לשוק העבודה לנוכח המגבלות על מסגרות החינוך, ומצד שני, התלות של הכלכלה בטיפול ובחינוך לא מקבלת ביטוי בסדרי העדיפויות של מקבלי ההחלטות, אשר התמקדו בעיקר בחידוש הפעילות הכלכלית במובן הצר של מכירה וקניה.
במובנים אלו משבר הקורונה מספק הזדמנות לשינוי פרדיגמה ולמעבר מתפיסה כלכלית קפיטליסטית ניאו-ליברלית, אשר מטרות העל שלה הן יעילות, תחרות וצמיחה באמצעות צמצום ההשקעות הישירות של המדינה בשירותים הציבוריים והעברת חלק ניכר מהם לשוק; לתפיסה כלכלית פמיניסטית ששמה את רווחת בני ובנות האדם במרכזה, מבטיחה רשת ביטחון ושירותים ציבוריים טובים לכל, ומכירה בטיפול ובחינוך, גם אלה המתבצעים במסגרת המשפחה, כתשתית חיונית שיש להשקיע בה ולתגמל כראוי את העוסקות/ים בה.